כל החיים לפניו / אמיל אז׳אר

נושאים / כותרות

• תיאור הסביבה והשפעה על הדמויות
• מוטיב - פחד (או בדידות)
• אהבה

• התבגרות -

  • חיפוש תשומת לב
  • חילופי תפקידים
  • סיום

• הדרדרות של רוזה - ביקורת:

  • היחס לזקנה
  • להמתת חסד
  • לאנשי השוליים
• פתיחה וסיום הספר
• עזרה הדדית
• דמויות משנה

ריאליזם

מז״ה ריאליזם?

מז״ה - מלאות, זהות, הסתברות.

הז׳אנר של הספר הינו ז׳אנר רומן מסוג ריאליסטי שמתאר את ההתבגרות של מומו.

התבגרות

רומן התבגרות

מומו מספר את קורות חייו מגיל 3 עד 14 בדיעבד. מומו כילד מתבגר משחזר את קורות חייו, ומתייחס לפחד המתמיד, לבלבול ביחס לזהותו, לרצון לאהבה ותשומת לב. במהלך הספר הוא מחפש פתרונות זמניים להשרדות (כמו להרוויח דמי כיס עם ארתור), או פתרונות לטווח הרחוק כמו להיות סרסור. יש לו גם נסיונות במציאת פתרונות דמיוניים כמו להיות מחבל או להיות שוטר. במהלך העלילה הוא נאלץ להתבגר מהר, גם בשל תנאי החיים הקשים במעון של רוזה וגם בשל מצבה הבריאותי המידרדר. למעשה מומו הופך להיות ילד ״הורי״, שמטפל ברוזה ומגן עליה עד מותה. במהלך הספר הוא מוצא תשובות לשאלת האהבה, והוא נותן הזדמנות בסוף הספר לאהבה.

דוגמה להתבגרות

התמודדות עם בעל הבית - עמ׳ 184:

״אני נשבע לכם שארבע השנים שקיבלתי בחזרה ממש שינו אותי [...] הייתי גאה בכושר האולימפי שלי״

לקראת סוף הספר, בעל הבית מנסה לסלק את רוזה ומומו מהמעון משיקולי כסף. הוא מתרץ זאת בשיקולים אנושיים. מומו מונע ממנו להתקשר לבית החולים וללשכת הסעד באמצעות שקרים ואיומים, ומרגיש שהוא בשיא האולימפי, שהוא לוקח אחריות על עצמו ועל רוזה בזכות ארבע השנים שנוספו לו, ואנשים בבית הקפה רואים בו ״גבר״ ומעניקים לו משקה חינם.

תשומת לב

דוגמאות לחיפוש תשומת לב

מומו נוהג לגנוב מחנויות שונות בגדים ומזון כחלק מההישרדות שלו, אבל לעתים הוא גונב כדי לקבל תשומת לב מהסביבה ברחוב ומהמוכרים. באחד מן הימים מומו גונב ביצה מדוכן שהמוכרת בו היא אישה, ומסביר ״הדבר היחיד שאני בטוח לגבי אמא שלי הוא שהיא הייתה אישה״. מומו לא בורח כשהוא גונב, אלא להפך - הוא מחכה שיתפסו אותו ויענישו אותו בסטירה, כמו שאמהות עושות. באירוע זה קרה דבר שונה: המוכרת לא נתנה לו סטירה, אלא החמיאה לו שהוא ילד יפה, נתנה לו חיבוק ונשיקה וביצה נוספת. זה גרם למומו לתקווה לעתיד. מבחינה רגשית הוא מקווה שהקשר יתהדק, והיא תהיה לו כמו אמא, אבל מבחינה שכלית הוא מודע לכך שהתקווה הזו לא מציאותית, ואחרי מספר שעות הוא מתרחק מהדוכן באכזבה.

דרכי ההתמודדות של מומו עם החיים

1. חיפוש תשומת לב ואהבה - גם בעולם של פנטזיה וגם בעולם של מציאות.
2. מומו חי בסביבה לא בטוחה מבחינה כלכלית ומבחינת הבטחון. חייו מלאים בפחדים מההווה ומהעתיד. האנשים שסביבו מזדקנים, ומומו מודע לכך שהוא ישאר לבד בעתיד הקרוב, ללא רוזה. אחת הדרכים שמומו מנסה בהשפעת סביבתו היא להיות ״סרסר״, כלומר סרסור. הוא יוצא לרחוב, מתגנדר, מתבשם, ויוצר קשרים עם זונות על מנת שבעתיד, אחרי מותה של רוזה, יהיה לו בית אצל זונה אחרת, שהוא יהפוך להיות הסרסור שלה לכשיגדל, אך רוזה מתעקשת איתו ומשביעה אותו שלא יכנס לעולם של הזנות והסרסורים (״תבטיח לי שלא תמכור את התחת שלך״).
3. מומו מדמיין סיטואציות רבות שבהן יש לו כוח, תחושת מוגנות וכסף לדאוג לעתידה של רוזה, האמהות הזונות, הילדים שלהן ולעצמו. לדוגמה, הוא מדמיין שיש לו חבר שוטר חזק, שמחבק אותו ותומך בו באירועים קשים. הוא שואף להיות שוטר, או מפקח, כדי שיהיה לו כוח. דוגמה נוספת היא שהוא מדמיין שהוא יהיה מחבל, טרוריסט, שישדוד מטוס, ובכסף הוא יפנק את הקרובים לו.

בואו של יוסף קאדיר

מבנה

תוכן - פתיחה, אמצע, סיום + ציטוטים. משמעות עבור מומו ותרומה לקידום העלילה.

אירוע זה הינו אירוע משמעותי, שמתחיל את סיום של העלילה:

• פתיחה - כאשר יוסף קאדיר מגיע ומצלצל בדלת, מומו פותח לו. בתקופה זו רוזה אינה במצבה נפשי טוב - ״מצב טמטומי״, אך באותו היום מצבה של רוזה היה טוב. מומו הגיב לראשונה בחשדנות, ולכן הוא מנסה למשוך זמן והולך לרוזה. מומו מתאר אותו כאדם מזיע, זקן ולא רגוע, ומדמה אותו לתולעת. רוזה חושדת תחילה שזהו סרסור, ומבינה כי אינו בא למטרות טובות.

• אמצע - ניתן להבין מהפגישה כי יוסף קאדיר רוצה להיפרד מבנו לפני מותו, הוא לא בא לקחת אותו. רוזה לא נותנת ליוסף קאדיר לראות את מומו כי:

  • היא חושדת שהוא יפגע בו.
  • היא צריכה את מומו.
  • היא חוששת שמומו יפגע בדרכים נוספות.
  • סרסורים פוגעים פעמים רבות בזונות, ורוזה לא רוצה להסתכן.

  היא משקרת לקאדיר ולא מספרת לו שמומו הוא בנו. רוזה מגנה על מומו, אך גם על עצמה.

  סיכום של רמה: יוסוף קאדיר דורש לפגוש את בנו, שהוא ובת זוגתו מסרו לרוזה בשנת 1956, לפני 11 שנים. יוסוף מציין שמוחמד היה בן 3, וכעת הוא דורש לקבל את הזכות לראות את בנו לפני מותו. רוזה מנסה להתחמק, ולבסוף באמצעות מסמכים מזוייפים משקרת ליוסף ואומרת שהיא קיבלה באותו יום שני ילדים והיא התבלבלה בזהות, וגידלה את מוחמד בתור מואיז היהודי, ועשתה לו בר-מצווה. רוזה מזהה את נקודת התורפה של יוסף, שהיא העניין הדתי. יוסוף קאדיר דורש בן ״במצב מוסלמי״. הוא מתייחס אליו כאל רכושו, ומציג קבלה עבורו. הוא מציג את עצמו כמסכן שלא שלט בגורלו ורצח את עאישה, אמו של מומו, בהתקף של קנאה, ולכן נשלח לבית משוגעים (לפני 11 שנים). יוסוף היה הסרסור של עאישה, והיא הכניסה לו הרבה כסף, אבל לטענתו ברגע של שגעון הוא רצח אותה. רוזה נהנית להתעלל בו ולהציק לו. כשהוא אומר לה שהוא עומד למות היא עונה ״מזל טוב״. היא מבקשת ממואיז לגשת לנשק את אביו, והוא משתף פעולה, אבל יוסוף נסוג אחורנית, מקבל דום לב ומת במקום. יוסוף קאדיר מוצג כטיפוס גזעני קיצוני, הוא שונא את היהודים ולא מוכן לקבל את בנו כיהודי.

• סיום - סיכום של רמה: מומו נפרד מיוסוף בחדר המדרגות, לשם הורידו את גופתו בעזרת השכנים. הם שמים אותו ליד דירה של פנסיונר צרפתי לבן (כלומר לא מהגר), כי בו המשטרה לא תחשוד. מומו לא בטוח שיוסף הוא אביו משתי סיבות:

  • מומו דמיין, בעידודו של אדון חמיל, את דמותו של אביו כגיבור חזק ולוחם, וזה מנוגד למראה העלוב של יוסוף.
  • מומו מבין שאמו נכנסה להריון תוך כדי עבודתה כזונה, ולכן סביר שיוסף אינו אביו הביולוגי. הוא מכנה זאת ״חוק המספרים הגדולים״.

  מומו מעשן את הסיגריה האחרונה שיש לאביו, ומתרגש מכך שהוא חולק איתו משהו, ואפילו יש לו דמעות של אושר כי הוא הרגיש שהוא איבד מישהו קרוב. המשמעות: מומו מגלה את הפרטים על זהותו ואת הרקע על משפחתו. הוא יכול להבין מדוע לא היו לו ביקורים של אמא ומדוע רוזה כינתה אותו ״תורשתי״ (פסיכיאטרי). מומו מאושר לגלות שנוספו לו ארבע שנים, החיים נראים כך פחות מפחידים, ואכן מומו יגלה תושייה בסיום העלילה וימצא פתרונות להתמודד עם המציאות, כשהוא מסביר זאת ״בזכות ארבע השנים שנוספו לי״.

דוגמאות נוספות לביקורות בספר

• הכלב סופר - מומו אומר כי ״אלה אינם חיים לכלב״ (עמ׳ 19), וכי הוא היה רוצה ״להבטיח לו חיים כמו שהייתי מבטיח לעצמי״ (עמ׳ 18). הוא מבין כי הסיטואציה הנוכחית בה הוא חי אינה אנושית והוא לא רוצה להמשיך לחיות כך. לכן, הוא מוכר את הכלב לאישה עשירה, שהוא יודע כי אצלה יחיה כמו שהוא היה רוצה לחיות בעצמו. בכך הסופר מעביר ביקורת על כך שהחברה הצרפתית לא דואגת מספיק לרווחת תושביה בכלל והילדים החיים בה בפרט, וכי היא צריכה לאפשר לילדים יתומים קשי-יום כמו מומו לחיות כמו שצריך - בבית טוב, עם משפחה רגילה וללא קשיים כלכליים.
• דת - רוזה אומרת למומו כי ״כל אלה שתקועים בחרא שווים״ (עמ׳ 37), כלומר אין ממש הבדלים בין אנשים החיים במצבם של מומו ורוזה, ולכן אין טעם לשמור על הדת ולהאמין באל. בכך הסופר מעביר ביקורת על כך שהדת לא עוזרת לאנשים קשי-יום אפילו אם הם מאמינים ועושים את כל מה שהדת דורשת.

סיום העלילה

סוף העלילה הינו מעמוד 179 (״כשעלינו בחזרה ...״) ועד סוף הספר.

נקודות לפיתוח בסיום

• השקר הישראלי
• הירידה למרתף - (שמע ישראל, מנורה, ארתור, תמונה של היטלר, בושם, איפור וצבעים)
• גברת לולה
• הכחשה של המוות, פחד להתמודד עם המציאות
• אדון חמיל הזקן
• שאלת האהבה
• מומו לא רוצה להמשיך לחיות, הוא לא רואה עתיד - נלחם בחוקי הטבע, לא אוכל, חולה
• ריקבון והריח במרתף - ״הצילו איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק כי לחיים אין ריח״ (מלמד על הביקורת)
• החיים בכפר יותר מוגנים ופתוחים
• מומו מבין שצריך לחיות עם אהבה, והוא נותן סיכוי - ״נחיה ונראה״
• הוא נשאר נאמן לרוזה, לארתור ומסיים ב״צריך לאהוב״

שאלות לדוגמה

מה כל תשובה צריך להכיל: פתיחה, שם הספר, מוטיב (אחד לבחירה), שאלת האהבה (התחלה וסוף), אכזבה ראשונה.

1. תאר את סיום הספר והסבר אילו בעיות ונושאים שעלו במהלך העלילה באים לידי פתרון בסיום.
2. מהי הביקורת בספר. התמקדו ב-2-3 נושאים והדגימו אותם. האם אירועים שהתרחשו בספר יכולים להתרחש היום? הסבר ונמק. ביקורות אפשריות: שחורים, עניים, המתת חסד.